fbpx

בתמיכת משרד התרבות והספורט

מילים נרדפות

מפגשים בין מילה לאמנות

על האירוע >

בערב ״מילים נרדפות״ נערכו ארבעה מפגשים קצרים בין כותבים וכותבות לבין אמנים ואמניות במדיה אחרת. אלו היו מפגשים ממשיים, שהתקיימו אל מול קהל אך במובנים אחרים אלו גם מפגשים מתמשכים, מעמיקים, תוצר של תהליך יצירתי משותף. 

בערב, שהתקיים ב-19 בדצמבר בנווה שכטר, שוחחו הכותבת והאמנית זו עם זו ועם הקהל על יצירתן המשותפת והנפרדת: טקסט ועבודת אמנות. כל מפגש היווה ״שער״ המונחה על ידי מילה שהיא מקום.

עורכת הערב: זהר אלמקייס

חורשה: מפגש בין יונית נעמן וחן שיש >>

יונית נעמן היא משוררת, מסאית ועורכת, מלמדת כתיבה וספרות במסגרות שונות. ספריה: “כשירדנו מהעצים”, הקיבוץ המאוחד וגמא, 2015; “אם לב נופל”, הוצאת לוקוס, 2018. בקרוב יראה אור ספר מסות פרי עטה “האישה שחשבה שסמרטוט רודף אחריה”.

חן שיש היא ציירת ילידת צפת. בעלת תואר ראשון מסימנר אורנים ותואר שני מבצלאל. מציגה בארץ ובעולם בגלריות ובמוזיאונים מובילים מזה כשלושה עשורים.

רחוב: מפגש בין ניסן אליהו כהן ואורינה זדה >>

ניסן אליהו כהן הוא משורר (שירי מסיבות, פלאוורמן, “במות”) יליד ירושלים (1991). מתגורר בשכונת הדר בחיפה.

אורינה זדה נולדה בירושלים (1989), צלמת בוגרת האקדמיה לאמנות בצלאל. עוסקת בחינוך.

ים: מפגש בין זהר אלמקייס ולילה מועלם >>

זהר אלמקייס היא כותבת, מתרגמת וחוקרת ילידת רמלה (1987). ספר הביכורים שלה, ״בית הנתיבות״, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. תלמידת דוקטורט במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה.

לילה מועלם היא אדריכלית ומוזיקאית (ילידת 1990). בוגרת תואר ראשון באדריכלות מאוניברסיטת תל אביב, בעלת סטודיו עצמאי לאדריכלות וסטודנטית לתואר שני בלימודי סביבה. במקביל לעבודתה בסטודיו, מפתחת עם חוקרות נוספות מיזם בתחום החדשנות העירונית ועובדת על אלבום בכורה בעברית.

כותל: מפגש בין אלברט סויסה ועמית חי כהן >>

אלברט סויסה הוא יליד מרוקו (1959), למד בתלמודי תורה ובישיבות. עסק בתיאטרון-מחול. סופר, אוצר, מבקר תרבות ואמנות, וטבח. חי בירושלים. 

עמית חי כהן הוא מוזיקאי, קולנוען ואוצר אוטודידקט יליד נתיבות הפועל על ציר ירושלים-מרוקו.

צל עצים // יונית נעמן

היה לה שיער זהוב עבה, אסוף בקוקו גבוה או גולש עד אמצע הגב במורדות שיבולים, מסתיים בקו פז אחיד, ישר-מעוגל. כשהיה פזור, היא היתה מנערת את חלקו אל מעבר לכתף בתנועת יד עדינה ושבה ונוקבת בי את עיניה התכולות. אי אפשר היה לשבת מולה מבלי לזכור את הפימה העבותה, את הזרועות המתפקעות, את הבטן המונחת על הירכיים העתירות, חותמת את משולש הערווה. אי אפשר היה שלא לתת את הדעת על מתווה הגוף הקטן הזקוף בכורסה ומותיר מצדדיו רווחים, ועל הגוף הגואה השרוע בכורסא התאומה עד גדותיה ומעבר להן. קראו לה נילי או צילי או גומות חן, ושם המשפחה שלה רחץ במדשאות קיבוצים נוצצות מטל ואי אפשר היה לשאת את תעוקת התפקידים המגולפת בבשר. 

העיניים שלי נחו בחלון. היה שם אורן תל אביבי מזדקן. מאחוריו תחמו את חצר הבניין שיחי היביסקוס. היינו בקומת קרקע. ישבנו זו מול זו בכורסאות ירקרקות, בינינו עמד שולחן קפה מעוגל שעליו הייתה מונחת קופסת טישו. מאחורי כתפה הימנית, על הקיר שפנה החוצה, נשענה ספריה מברזל שחור, רווחים לא אחידים בין מדפיה. על הגבוה שבהם ניצב עציץ נאה עם שערות שולמית משתפלות. חלק גדול מהזמן, נדד המבט שלי אל הכותרים בספריה – ספרי עיון בנושא פסיכולוגיה, קצת אמנות ומעט פרוזה. העיניים שלי נשטפו בירוקים וחומים שמעבר לחלון ובחדר עמדה תעוקה שניסיתי להפיג בחיוכים שלכסנתי לעברה. 

באתי אליה שבוע אחרי שבוע בשעה הנקובה, התביישתי להיכנס והתביישתי לצאת. בגוף על מופעיו הייתה משוקעת הבושה, בעמידה, בהליכה, בישיבה שוק על ברך לכדי טרפז מדושן, ישיבת הכרח מול משוכלת הרגליים הקטנה. אי אפשר היה לשבת מולה מבלי להרגיש כל כך משובשת מראה, וזה עוד לפני המילים. המילים שיצאו מהפה שלי כשלו וריחפו בחלל המהודק של החדר, עד שהבקיעו את מבואות השמע באוזניה הענוגות, ענודות אבני החן. כל ההברות המסורבלות שניתקו משערי הגוף שלי ונתלו בעיניה לא הצליחו להקיף את מלוא הגנות והגנאי.  

כבר בביקור הראשון ידעתי שלא אוכל לדבר כהלכה. לא הייתי מסגירה דבר. זה היה כמו להלשין על השבט שלי, להיות יהודית אשת קריות. ישבתי שם, כלואה באפידרמיס שאיתו הגחתי לאוויר העולם, שתקתי בחמת זעם, שתקתי במבוכה, שתקתי באימה. היה לה חיוך מופז. היה לה קול ענבלים. נדמה לי שפחדה ממני. תיארתי לעצמי שהיא רק בתחילת הדרך, ולי היה קילומטראז’. דיברתי על אכזבות קודמות. הבאתי אליה חלומות. החלומות שלי גדושי אסונות, נפילות, בריחה, בכי, חורבנים שונים ומשונים. באחד מהם היה בניין ישן וגדול, נטוע בשולי חורשה עירונית, עומד בגבו אליה, משופע מפלסים רבים וכניסות רבות, ואפשר להלך על הקומות מסביב, כלומר להימצא על השלד של הבניין עצמו, כמו בפיגומים או במדרגות חירום. אני עצמי גרה באחת הדירות, לא יודעת עם מי, פתאום מתחילה שריפת אדירים ואני רואה בלב כלה איך כל מדפי הספרייה מתחילים להישרף. עשרות מדפים בכל קיר, קטנים וגדולים, עבים ודקים. אני מצטערת על הספרים. אני מפחדת על החורשה. אני מחפשת מילוט ויוצאת מאחד הפתחים והולכת מסביב, רואה שהשריפה פורצת במוקדים שונים. אין כוחות כיבוי, השכנים מתמודדים בעצמם עם הלהבות, כל אחד לעצמו. כמה מהשכנים מוציאים את פלג הגוף העליון מהחלונות וצועקים “תרבחו ותסעדו” בקצב של קריאות בהפגנה. הבעירה נגמרת באחת. אני ניגשת למדפי הספרים ורואה שדבר לא נשרף, יש רק פיח וריחות עשן, וזה מאוד תמוה כי ראיתי במו עיניי ספרים עולים באש.

אני שותקת והיא שותקת. 

ידעתי שלא אוכל לדבר איתה טינופת. אני עצמי הייתי טינופת. ועם עצמי לא יכולתי לדבר. החלומות שלי היו סתומים מאוד או מגוחכים מרוב סימבוליות נוהרת או מתחכמים עם קריצה. אני חולמת הרבה על חדרי אמבטיה ותאי שירותים. באחד החלומות הנחלמים רצוא ושוב אני מחפשת מקום להשתין, פותחת דלתות של תאי שירותים, ובכל אחד מהם האסלות מרובבות ואני מתאפקת. 

היא שותקת ואני שותקת. 

איך היה לגדול ביהוד, שאלה אותי יום אחד. אני מספרת על עצמי אחת שתיים שלוש. רציתי לשאול בחזרה איך זה לגדול בקיבוץ או במושב רחב הידיים או ברעננה המוריקה. 

תורת החברה יוקדת בפנים החדר. 

באחד החלומות אני נוסעת באוטובוס עם נשים מזרחיות ופלסטיניות. מישהי שואלת את ראודה לגבי איזה מושג מסובך שקשור לתהליכי למידה והיא מסבירה שזה כמו העברה. אחת מאיתנו צוחקת ושואלת אם ההבנה של התלמידה אינה למעשה כיבוש הטקסט, במובן הקולוניאלי, כולן מתפקעות מצחוק וראודה צוחקת יותר מכולן, פרצופה היפה נגוהות בין ערביים.

עייפתי מהשתברויות האור, מהצפוי וחסר ההשראה. היא היתה התלמידה המצטיינת, בובת הברבי, המדריכה בנוער העובד והלומד, שחקנית טניס בחצאית לבנה עם זנב סוס המטלטל מעדנות בין חבטה לחבטה. עייפתי מתמונות התשליל. 

פעם אחת, כשהעיניים שלי נחו בחלון, על האורן התל אביבי הבא בימים ועל שורת גמדי ההיביסקוס שמחרים מחזיקים אחריו, ניעור בי פתע דבר מה יסודי עצום מימדים, עניין משפחתי מתגלגל שקשור בלשון ובמוסרותיה, בגוף ובאיסורי הגוף, באמא ובאבא. היו שם יער גדול וחורשה קטנה. היו שם עצים וצל עצים.

נאחזתי בשתיקה.

כמה ימים לאחר מכן, השארתי לה מילים חתומות בתיבת הדואר.

תלפיות // ניסן אליהו כהן

לוֹמַר רְחוֹב 

לִבְרֹחַ מִמֶּנּוֹּ

הַשָּׂפָה כֻּלָּהּ הִיא חוֹב

אֵין מִלִּים שֶׁהֵן תֵּאוּר

בְּלִי מְנוּסָה:

אוֹר-נֵאוֹן

פִּסּוּק-נָכוֹן

עֲבוֹדַת-דָּת

בֵּית-אָב עַל אַסְפַלְט

שְׂפַת-אֵם-שְׂפַת-

מִדְרָכָה רַבָּה-

מִיַּלְדוּת רַבָּה מֵהָעֹנִי 

רַבָּה מִקִּיּוּם

יהודה הימית // זהר אלמקייס

יהודה היא וו המתעקל אל תוך הים. 

זהו שקר. יהודה אינה וו המתעקל אל הים, הפניה המצפה לך במורד הרחוב מערבה מערבה מערבה אינה מובילה אל המים כלל. השקר של רחוב יהודה הימית והשקר של המטבע יהודה הימית הם שני שקרים המספרים את עצמם זה לזה, הם שניים הלוחשים זה על אוזנו של זה, אני אוהב, לא, אני אוהב, לא, כך הלוך ושוב. מכל העברים, שקרים. 

את יורדת ברחוב יהודה הימית, המפנה באיזונים של גופך מתרחש מתחת לגשר. פתאום מתחדדת הזוית בין אחורי הגוף ובין המדרכה, פתאום בוהן מקדימה עקב מקדים ברך ואגן וכלוב צלעות. חלקה האחורי של הגולגולת מגיע אחרון. וגם הרחוב עצמו מתעקל: הוא מספר לך, בכל פעם, כי דבר-מה אחר מסתתר בעיקול שמאחורי הנראה לעין. בכל פעם את מצפה לים. 

בכלל, תמיד, בכל פעם את מצפה לים. 

העיניים תרות אחרי משהו כחול. משהו כחול ישכך את כאב בניין המתכת הזהוב, הקוביה העצומה המוטלת מימינך; משהו כחול יעניק הקשר אולי הגיוני יותר לטיח החדש המחקה מרחבים חוליים, אדמתיים, רחוקים, במה שמותג הרובע המארוני, המצוי מימינך; משהו כחול יצדיק את איך שנמנעת מן העליה אל רחוב הדולפין, או אל רחוב הצדף. איך ראית שרוחך יכולה לעלות, לנסוק לאט, במקום זאת המשכת מטה. 

את מבקשת להיות, ממש פשוטו כמשמעו, יורדת ים.    

אבל הקדמת את המאוחר, ההליכה אל הים היא קץ-קיצו של הטקסט הזה. קודם כל, מידע. 

האתר של חברת אחוזות החוף מספר לך כך:

רחוב יהודה הימית הינו רחוב עם היסטוריה מרשימה הנקרא על שם המטבע שמתייחסת לניצחון הרומי על יורדי הים היהודים ביפו במהלך המרד הגדול. הרחוב היווה כניסה ראשית להובלת סחורות רבות מהעולם אל ארץ ישראל.

מהלך העבודות באתר היסטורי זה חייב פיקוח ובקרה […] ואכן, במקומות מסויימים נתקלנו במוצגים היסטוריים כולל בית קברות, עצמות, בארות מים עתיקים וכו׳. רשות העתיקות דרשה עבודה איטית ומבוקרת. נאלצנו להסיט התוכניות תוך כדי ביצוע העבודות בקפדנות ובנחישות […]

במפגש של רחוב יהודה הימית עם רחוב מרגוזה בנינו כיכר יפה להאטת התנועה. טייחנו את הקירות של בית הקברות היהודי העתיק מרחוב המגדלור עד לרחוב מרגוזה וריצפנו את כל המדרכות מרחוב המגדלור עד לרחוב אבן שושן כולל שכבה ראשונה של אספלט. התנועה זורמת בקטע הזה של הרחוב באופן שוטף ללא הפרעה.

את יורדת את רחוב יהודה הימית ושואלת – היכן העצמות? היכן עצמותיי? היכן עצמות המתים? את מאטה את תנועתך בכיכר היפה, בקפדנות ובנחישות את שואלת, היכן העצמות.

המטבע שהעניקה לרחוב את שמו נמצאה בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19. כארבעים שנה נמשך הסיפור הזה, במסגרתו הכתובת יהודה הימית הופיעה על מטבע שהנציח את השפלתם של הרומאים את יורדי הים היהודים ביפו במהלך המרד הגדול. וככה נדמה שיש כאן סיפור של השפלה שהוטמרה בנצחון: כעת אנו יורדי ים, ויפו שלנו, ויהודה ימית. ואז התחוור כי הכתובת מזויפת, כי היתה זו מטבע שעליה נכתב, פשוט, יהודה השבויה. נדמה היה כי המטבע מספרת לנו על האפשרות של אימפריה ימית, אך הטעות כפולה: היא מספרת על האפשרות של בוז לאימפריה ימית יהודית אפשרית; והיא עצמה בזה לאפשרות העכשווית של אימפריה כזו, כפי שהיא מתגלמת באקט הענקת השם לרחוב. וכמו המטבע, משקר גם המשפט, יהודה היא וו המתעקל אל תוך הים. היא נדמית כוו, הים נדמה כים. בפועל את נופלת אל תוך הריצוף החדש של הנמל, שמבקש רק לספר לך כמה את רחוקה מכל הנמלים האחרים שאת חופצת לעגון בהם, כמה קילומטרים את מצידון, מטנג׳יר, מלימסול. ומעבר לריצוף אופנועים חונים, וקורקינטים חשמליים מונחים, ועוד ועוד סירות, בקושי יש כבר דייגים. הים הוא רעיון, שעומד במרחק מה ממך. את מסתכלת עליו רגע, ידיים סוככות על העיניים, ואז פונה כלעומת שבאת, עולה במעלה הוו.    

כותל // אלברט סוויסה

א.

וזה הדם – הוא!

וזה הכותל – הוא!

והמאכלת-היא,

לא נמצאה עד היום.

ומתחילה לא היה אלא גל עד,

רוג’ום תועה ומטעה,

מזבח אבני הרגמים, 

ויזעק הדם מן האדמה,

זעקה כבושה ומרה,

ויהי מגור בארץ.

 

ויולד מגור את כותל,

וכותל ילד את מחסה,

ומחסה ילד את מבצר,

ומבצר ילד מגורים,

ומגורים ילדו את מגורים,

ולא שקטה הארץ, ולא שקט הדם,

ויבוא מגור ויעמד חומה תחתם סביב,

ויסגור בשר תחתיה,

ותהי להם החומה לעיר,

היא קיר היא כותל עד עצם היום הזה,

מאבן הפינה ועד אבן הראשה,

בצלמו כדמותו בנה אותו,

דמות אבן אחור וקדם, 

ראשו פנאופטיקון,

עיניו קמרה אובסקורה,

אוזניו תופים תם תום תום תם,  

פה גרגנטואור 

ואף להוציא חרון וחריונים, 

יד רומח,

יד מסטרינה, 

רגל בור ורגל שם, 

וברית בין הבשרים אחת, 

להזריע זרע, ולהשתין בקיר.

 

והכותל הוא הכתובת והכתובה, 

מאז ועד היום הזה ;

“מנה מנה לעלמא, לא תקל ולא תקל”  

וכבד לב כותל כלב אבן,

כבדה כלב פירמידה, 

שפת אבותיו מבול

שפת אמו בלל

ויבואו מבול ובלל,

אל כותל בנם,

ליום חנוך לו עוד משתינים בקיר. 

 

הנה ‘זה’ עומד אחר כותלנו, 

משגיח מן הפילבוקס,

מציץ מהחרכים,  

ואחר יוצא, 

יורד ומגשש, 

ממשש ומחשש, 

מניח חמסתו על הקיר, 

נשען ועוצם עיניו בריכוז, 

בשם ייחוד רבה, 

ומשתין,

פניו אל הכותל, עיניו באדמה.

ב.

וזה המקום ללא ספק, 

וזה הכותל-הוא!

קותאלא באכדית, קותלא בארמית,

חטא במוגרבית, קוטל בעברית, 

מן המלעיל ירד למל-רע, 

ותמיד,

בין באגרא רמה ובין בבירא עמיקתא,

כותל.

וזה הדם-הוא, 

עדיין מתקנא, 

זועק מן האדמה.

והמאכלת-היא,

לא נמצאה עד עצם היום הזה.

 

ולפני הכותל,

כיתת יורים.

ולפניהם, חללים.

ומעליהם שמיים, 

אין מלוא חופנים, 

ומאחורי הכותל, כותל.

ומלפניו צבא מערכה בקול ענות חלושה,

ומשתין בקיר נוהג בו,

ובתווך,

כותל לכל רוח מעל למזבח,

ואחד חופר בור, שיח או מערה,

או חור של עכנאי תחתם כניקבה לשילוח.

ג.

ומעל לכותל,  

תל-הוא

ומשמאלו,

בו-הוא.

ובתווך,

מחסה, מעון, בית…

ומאחורי הכותל שמאחורי הכותל,

ג’הילייה. 

ובתווך,

שדה, מגרש, דרך, חומה, יער, ים…

ומעבר,

חומה ומגדל.

ומעבר,

עיר בצורה.  

ולפנים מן הכותל,

אישה.

סורקת שערה, נאחזת ומאחזת בסבך.

והוא-זה,

עומד מעל, וקולמוס בידו.

מחריש. מכחיש. 

שותק, כדרכם של מצדיקי דין,

וכותב, וכות/טל, 

מלבן לבנים,

מחמר חומרים, 

מצרף אותיות,

לבנה להברה,

מילה לסלע,

סלע למשפט 

ומשפט לחוק והלכה,

כותב וקות/טל,

שפה שהיא כותל,

כותל שהוא שפה.

ד.

ועתה,

גם בחצר,

משום היזק ראיה,

מציצנות מביאה למציצה,

כמנהג מדינה ומדינה, 

עין חסומה כנגד עין חומדת,

וזה הדם – הוא, 

הנפש,

הכתובת,

שבכותל,

כוסו בעפר, 

ואלה, 

כתמי השריפה, 

העצים והסנה אוכלו זה מכבר.

 

ועתה,

פרצו בו חלון בעוד מועד, 

גם כן חלון! 

חרך ירי במחשבה תחילה, 

חלון כסוף מעשה,

לשלח את העורב, 

עם היונה,

לקראת המבול.  

ה.

אם קדומה לי, 

עובדת א-וו-ן, 

אב ובן,

קדום לה הוא אבי, 

עובד אב-אל,

שנתן עינו בספר, 

בין אבל לברזל,

בבית הכנסת, 

ב’מקלט’ שבלב מושבת הבטון,

דהיינו, 

בעיר הגנים,

דהיינו בטון וכתלים.

ואנוכי, 

נער משחק לפניהם,  

רכוב על סוס ה”טלה-co-תל” הדיגטלי, 

מסך המירצד בקיר המערב, 

ברוב כבוד של פסילי קיטש המזרח, 

תל-וויזיון מצד אמי,

תל-ביזיון מצד אבי, 

ואני מסך המזרח, 

מטיח ראשי ב-טלה-נבלות,

במסירות, בעקביות, בשיטתיות,

כמו בהמה שוסעת שסע בנפשה, 

זקיף סכיזופרן שמדבר אל הקירות,  

מהלך תמיד סמוך/נסמך לבטנו הרכה והקרה, 

מושיט אצבע אל זיזי פטמותיו החותכים, 

בעודי ניגף במהמורות ובעשבים השוטים,

בשדי אורח משחרים,  

ומוליכה,

את ברית הגודש הזקורה אל הקיר, 

כסיסמוגרף פצוע נימול ומצוץ דם, 

כמחט חרט על תקליט/זיזי הסלעים המחודדים, 

האבנים המסותתות, 

המרזבים הלוהטים, 

הקוצים והברקנים שקוטעים אותו,

בינות לתלי הברזל החלודים, 

הדוקרניים,  

הו, סורי הגפן הנוכריה ונוטת החסד, 

מרחרח את זמן המתים המתקתק הניגר ממנו,

את קברי התאווה והצרעת המפוארת הדופקים בו,

ורץ רץ רץ,

למצוץ את הפיח,

להזות את הדם,

הלוך ולקוק את הזפת ואת הדבש,

את החלב ואת הדם,

כלקוק גמול יום את הטלה-co-תל בבת עינו,

בעודי רתוק כאהובה נואשת אל מילוא האבן והעפר,  

אך! כן כן, ימחל לי אלוהים, 

הו, לזיין את הכותל עם החומה אני רוצה,

להתרפק על קרירות דודיה, 

לדחוף אצבע, 

לגשש ולמשש, 

לחשש את חמוקיה,

להירדם לרגליה ולחלום את חלום הקרי הרטוב,

את זיעת ההיסטוריה העקרה, 

הערירית,

דבורה מסורה בלא מלכה,

מומית אנטיגונה על דווי בלא ערש, 

בלב פיר-מידה אטומה, 

מתעוררת שוב ושוב אל בלהת האל-מוות,

הכותל, כרית לראשה, 

היא ממלמלת, הזויה, 

אני מעדיפה שלא, אני מעדיפה שלא,

הו! לא, לא,

הו, לא, אני מעדיף שכן, 

ועוד איך אני מעדיף שכן,

הו! שפוך זרעך לבטלה עליו, 

משח אותו בממי אשמוניך החריפים,

רוק יריקה עסיסית על תילו,

על קברו,

ועוד יריקה, 

ועוד יריקה,

מדוד את הזמן שלו בעשן סיגריות זורקות זין,

טעם את זיבתו איזובו חזזיתו המחליאים, 

האבס עצמך במטעמי מעיו השפוכים,

אלם את האלם העתיק של חורבותיו, 

החדר אצבע בנקביו, 

פיסטינג באחוריו, 

וטפס,

כמטפס הרים נואש, 

בזינוק בעליה, 

בנשיפה,

בחמה השפוכה של הטורפים, 

כסומא, 

כצבת מצמית לצווארו,

והתרסק שוב ושוב תחתיו,

ושכב לנוח, שכב לנוח,

יש עוד דרך,

יש עוד דרך,

לקק את הפצעים בינתיים,

והתאבל,

הו מה טוב ומה נעים,

להשתרע תחת קיקיון יונה –

ולהתגרד בחרס איוב,

להגות, להרהר, לחשוב, 

לתקוע שופר במואזין,

ובעיקר להזות,

תראה איזה יופי צמח מכותל!

ו. 

אבל בלילה הגדול, 

כשכבר אינך יודע שהלכת לישון, 

אתה מתחבק בכותל כבשמיכה,

ומקשיב איך שהלב,

צף ב’זה’,

ב’זה’ של הלילה שמאחורי חומת הלילה,

ומקשיב,

לחריקות לבו הכרות של ילד תמני משנות החמישים, 

בועה כבושה וחמרמרה בצנצנת מור-רפאים,

שמור כמומיה בלב מגדל ארכיון המקדש המקודש,

לדורי דורות מפסיק הוא לפעום! 

וחולם, הוזה, 

הוגה בקץ עצמו,

את תהום החצרות, 

את בלוני הגז בתחתית הטרומיים,

אבן גדולה שם קבועה,

מתאמצת עדיין לנשום,

מתחת ליציקות הבטון,

בתחתיות ערי הגנים,

‘אגדיר’ כינו אותה אלה,

שכבר אינם מכנים עוד דבר בשם, 

והם אלה שחקקו,

מתחת לנחירי המקלט, 

חבקי ברזל למשוטי העבדים הסמויים, 

“אבן מעיר תזעק!”

איקונוגרף אדום ומזעזע, 

והיו שאמרו שיבוש הוא,

והיו שרננו, 

פרה-פראזה ל”אבן מקיר תזעק”, 

והכותל לחש-נחש,

היינו-הך,

עיר או קיר או חומה, 

הם היינו הך –

בתוף או בחליל,

בחלול או בחלל,

היינו,

הך.

ז.

והאבן הזאת, 

כך הכותל,

אבן הראשה היא,

קצה קצהו של קרחונכותל אבנים ישן, 

שנבנה אף הוא על כותל ישן וזקן ממנו, 

ששימש לו כאבן פינה.

ובאספקלריית הלילה ההוא שמעבר לכל תנומת אנוש,

נולדה האגדה האורבנית:

הכותל הזה, כך מספרים יודעי ח”ן, השקוע כבמת מזבח מתחת למכונות המגורים, נבנה מאבנים שהמייסדים, מהגרים מרחבי ערב ואפריקה, עקרו מכותל ביתם הנטוש בארץ מולדתם, סחבו והביאו אותה עימם בהגירתם מארצות מוצאם. וכך, משפחה משפחה לבית הזיגוראת שלה, הביאה את האבן שלה והניחה אותה על אבן הקודמת לה, עד שכילו לבנות את הכותל על הכותל הקדום לו, זה שסגר סביב סביב על בוסתן חי שעמד שם והכל קראו לו “גן עדן”. ועוד מספרים, שבטרם באו העגורנים העצומים והדמומים, וקברו את הבוסתן ואת הכתלים הקדומים, בבטון מזויין של מקלטים וחדרי בטחון, ומעליו יצקו קיר-פלדלת, קיר-חלון אל-חלד, ובנו את מגדלי הטרומיים החיוורים והאפורים, הופיעה במשך ימים ‘מנסרת’ שהייתה קבועה בכותל. וזה לשונה :

“ויהי מגור בארץ,

ויולד מגור את מאגורים, 

ומאגורים ילדו את מחסה,

ומחסה ילד את כותל,

וכותל ילד את מבצר,

ומבצר ילד את מגורים.

ויולד מגורים את דלת ואת חלון,

ויהיו לבית.

ויבוא כותל ויעמד חומה תחתם סביב,

ויסגור בשר תחתם,

ויקרא לה עיר ומגדל, היא העיר והמגדל עד עצם היום הזה… 

יום חמישי 23.12 , פתיחת דלתות: 20:15, התחלה: 21:00