אָמַר רַבִּי זְעֵירָא:
מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא הֶתֵּר,
וְלָמָּה נִכְתְּבָה?
לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. (מדרש רות רבה ב, יד)
במשבר שפקד אותנו לאחרונה שמענו רבות על מעשי חסד, על התגייסות של שכנים, חברים, ואפילו אנשים זרים לעזור זה לזה, לא בשל מחויבות ולא לשם רווח אישי, אלא מתוך רצון טוב.
חוט של חסד נמשך והולך גם לאורכה של מגילת רות, שדמויותיה מרבות במעשים כאלה. כאשר כלותיה של נעמי מלוות אותה בדרכה לשוב אל ארץ יהודה, היא מברכת אותן:"יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי" (רות א, ח). לא רק רות, גם ערפה עשתה חסד עם חמותה ועם 'המתים', כלומר מחלון וכליון, בניה של נעמי. באיזה חסד מדובר?
התרגום הארמי למגילה מספק תשובה לשאלה זו: "יעביד ה' עמכון טיבו כמא דיעבדתון עם בעליכון שכיביא, דסריבתון למסב גובריא בתר מותיהון, ועמי דזנתון וסוברתון יתי"
[=יעשה ה' עמכן חסד כאשר עשיתן עם בעליכן המתים, שסירבתן לשאת אנשים אחרי מותם, ואיתי, שזנתן וכלכלתן אותי].
ערפה נפרדת מחמותה ושבה לבית הוריה, אולם רות דבקה בנעמי, לא מתוך הכרח כי אם מרצונה הטוב, והיא ממשיכה עמה במסע אל ארץ זרה ואל עתיד מעורפל ואף דואגת לכלכלתה.
שרשרת החסדים נמשכת גם בשדה בועז, כאשר האיכר העשיר מניח למלקטת הענייה לאסוף מיבולו ואף מזמין אותה לאכול ולשתות עם הקוצרים.
בסוף המגילה גואל בועז את רות מאלמנותה ואת משפחת אלימלך ונעמי מאבדון ומשכחה. הוא נושא אותה לאשה, ומן הזיווג הזה עתיד להיוולד דוד המלך, שהמסורת מייחסת לו את חיבור מזמורי תהלים, ובהם פסוקים נפלאים, כמו: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פה, יא) וגם: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (שם פט, ג).
