“לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר” (תהילים כב) – בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הַכָּתוּב מְדַבֵּר: 

בַּלַּיְלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לַיְלָה – יֵשׁ אוֹר לְבָנָה וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת;

וְאֵימָתַי הוּא חֹשֶךְ? בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר!

הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת וְהַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים וְהַמַּזָּלוֹת הוֹלְכִים – אוֹתָהּ שָׁעָה אֵין חֹשֶךְ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ.

וְאוֹתָהּ שָׁעָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹנֶה לְעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ וּמַעֲלֶה אֶת הַשַּׁחַר מִתּוֹךְ הַחֹשֶךְ וּמֵאִיר לָעוֹלָם.

וְעוֹד לָמָּה מְשׁוּלָה אֶסְתֵּר לְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר?

מָה אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר כְּשֶׁאוֹרָהּ בּוֹקֵעַ לַעֲלוֹת – בַּתְּחִלָּה הִיא בָּאָה קִמְעָא קִמְעָא, וְאַחַר כָּךְ הִיא מְנַפֶּצֶת וּבָאָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא פָּרָה וְרָבָה, וְאַחַר כָּךְ הִיא מַשְׁבַּחַת וְהוֹלֶכֶת –

כָּךְ הָיְתָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי אֶסְתֵּר קִמְעָא קִמְעָא:

בַּתְּחִלָּה “וּמָרְדְּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ” (אסתר ב, כא),

וְאַחַר כָּךְ “וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה” (אסתר ה, ב),

“בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ” (אסתר ו, א),

וְאַחַר כָּךְ “וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס” (אסתר ו, יא),

וְאַחַר כָּךְ “וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן” (אסתר ז, י)

וְאַחַר כָּךְ “וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים” (אסתר ח, ח),

וְאַחַר כָּךְ “וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת” (אסתר ח, טו),

וְאַחַר כָּךְ “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה” (אסתר ח, טז).

 חֲכָמִים אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאַיֶּלֶת הַזּוֹ צְמֵאָה, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָא וְקוֹבַעַת קַרְנֶיהָ לְתוֹכָהּ וְעוֹרֶגֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה,

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה לָהּ אֶת הַתְּהוֹם וְהַתְּהוֹם מַעֲלָה לָהּ אֶת הַמַּיִם.

כָּךְ אֶסְתֵּר: בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַר הָמָן הָרָשָׁע גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת עַל יִשְׂרָאֵל – הִתְחִילָה עוֹרֶגֶת בִּתְפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ צָרָה וְעָנָה אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

 רַ’ אַסִּי אָמַר: מָה שַׁחַר זֶה סוֹף כָּל הַלַּיְלָה, אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים.

מדרש שוחר טוב כב; תלמוד בבלי מסכת יומא כט.